יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

Young Blood


 

Norah Jones/Mike Martin
Young Blood

I'll pretend my heart's not on fire
If you steal my true love's name
Broke down subway in this city of spires
Tape your picture over his in the frame

We'll imagine we're sleeping revolvers
Shotgun wedding in a strange SoHo
Our chambers hold silvery collars
Gun down werewolves wherever we go
We gun down werewolves wherever we go

Midnight phone calls in the back of a Mustang
Creased white pages torn right from the spine
Kissed my neck with a crooked, cracked fang
You always hoped one day you'd be mine

Threw our fathers on funeral pyres
I'm not sure that we were playing a game
Busted gasket in a field full of liars
No one noticed we set five boroughs aflame
No one noticed we set five boroughs aflame

Young blood
Young bone
Old ghosts
Go home

Band of gold with a diamond implied
You wrote letters that you never sent
I made promises I'll always deny
Now we'll never know what the other meant
Watch is ticking like a heartbeat gone berserk
Lost the chance to wind the key
Roosters are nothing but clucking clockwork
Our fears are only what we tell them to be
Our fears are only what we tell them to be...

Drown the last of our matches
Burn the rest of each other
You were strongest when I ached for breath
Through the thick of smoke we'll finally smother

Young blood
Young bone
Old ghosts
Go home
.....
לצד הצלחתה הגדולה, נאלצת נורה ג'ונס להתמודד עם ביקורות מכיוונים שונים. רבים מסתייגים ממנה מראש, בטענה של מתיקות יתר, הפלת שממון ונמנום, חזרתיות ועוד כיו"ב. באלבומה האחרון- The Fall , היא פוגשת ביקורת מסוג אחר, הן של אלו מאוהביה הרואים בו שינוי כיוון מיותר ולא מוצלח, והן של אלו המברכים לכאורה על השינוי ו"ההתבגרות", אך מזהירים אותה מיד מנטיית יתר להציג דימוי לא לה, כמו להיצמד מדי לסאונד טום ווייטסי. דומה שג'ונס התמידה עד כה במציאת דרכה שלה, ונקווה שאכן תמשיך כך.
The Fall הוא אבולוציה נהדרת שלה. היא אכן פונה לכיוון יותר רוקי וקצבי, תוך השענות על גיטרות, והדגשה של כבדות תופים ובס. עם זאת, התוצאה היא מאוד אופיינית וטבעית לה, כשהסגנון הקאמרי,קאבארטי,אינטימי עדיין נותר. היא מסתייעת אכן במפיק כמה מאלבומיו של טום ווייטס בעשור האחרון- Jacquire King. בחירתה בו נעשתה בעקבות אהבתה לווייטס בכלל ול- Mule Variations , האלבום הראשון אותו הפיק עבור וויטס, בפרט. גם הנגנים, חלקם מופיעים באלבומי ווייטס, ובראשם- הגיטריסט מרק ריבו, המופיע כאן בשני קטעים. חלקם של הנגנים השתתפו בהפקות סול/רנב.
שם האלבום, The Fall יכול להתפרש כביטוי לעונת השנה, אבל אם מבינים את מרבית הטקסטים באלבום ככאלו העוסקים בפרידה, אזי ייתכן כי הרמז הוא יותר לכישלונו של קשר מסוים, לתהליך סיומם של יחסים.
Young Blood, השיר הרביעי באלבום, שייך מוזיקלית לקבוצת השירים היותר קצביים שבו, וטקסטואלית -לתמת הפרידה.הוא נכתב עם מייק מרטין, כשלא מפורטת החלוקה בין טקסט ללחן.
על רקע ניו-יורק, מובלים היחסים אל מאורות הזאבים, ללא יכולת לעצור. התקשורת נכשלת- "אתה כתבת מכתבים שלא שלחת/ אני הבטחתי הבטחות אותן תמיד אכחיש/ עתה איננו יודעים למה התכוון כל אחד".
כל בתי השיר נמשכים במקצב אחיד, עד לשבירה המלודית היפה בבית האחרון, בו גם ההתרסקות כבר סופית- "הטבענו את הגפרור האחרון שנותר/שרפנו את שארית מה שנותר מכל אחד/אתה היית חזק יותר כאשר אני נאבקתי לנשום/דרך העשן הכבד אותו בסופו של דבר חנקנו."
הפזמון- "דם צעיר/עצמות צעירות/רוחות עבר/לכו הביתה" מופיע פעמיים ונותר מודגש. אולי הדם הצעיר הוא אותו שבר מתואר, ואולי רוחות העבר מסמלות השפעות היסטוריות מכאיבות המחריפות את הסבל, ולכן הקריאה החוזרת להשתחררות מהן.
מה שיפה ונכון בסאונד שהושג הוא ההתאמה לסגנון ההזייתי/חלומי של הטקסט, מה שמאפשר לו, כמו למרבית השירים האחרים ולסגנונה של ג'ונס בכלל, לא לגלוש למלנכוליות עודפת סביב התוכן.
מעניין אם ג'ונס חשבה על השיר- young blood , אשר חודש על ידי ליאון ראסל , או אם יש כאן מחווה לריקי לי ג'ונס לשיר באותו שם מאלבומה הראשון (גם שם זהו השיר הרביעי, ההתרחשות על רקע העיר הגדולה, אצל ריקי לי ג'ונס מופיע שברולט, אצל נורה ג'ונס מוסטנג..) , או שהבחירה בשם היא מקרית...
ג'ונס עצמה ללא ספק תלהיב בהופעות עם השיר הזה. קצביותו ואופיו יכולים להזמין בעתיד גם קאברים, כמו למשל ביצוע סוחף של ה-rolling stones .. הוא תפור עליהם. על ג'אגר יותר נכון..


יום ראשון, 25 באוקטובר 2009

נחש בעשב



נחש בעשב
מילים ולחן: אביב גדג'

אחי תפס נחש בעשב
הוא שחרר אותו בשדות
הוא יכול גם לתפוס את העצב
הוא יכול לרמות את השמש
שום אדמה לא תחזיר אהבה
שוב אלימות הצדיקה את עצמה
כוח נמשך לכוח
כוח נמשך לכוח

הילדה שאהבתי נסעה אל העיר
כשהיא חזרה היא לא דיברה שלושה חודשים
רק נישקה אותי על המצח
ואחר כך חתכה את האצבע
היא לא מפחדת מכלום והיא לא תתייאש
היא רק פרפר שנמשך אל האש

יושבים יחפים על הגג הלוהט
ואלול בועט
לעץ הברזל אין ענפים
זה שטח אש עוד משנות השבעים
אוטובוס אחד ביום
קיץ כל השנה
הילדים מצביעים עלי וצוחקים
אני מפנה להם עורף ומדבר אל האבנים
נתתי את כל שהיה לי לתת
ואלול בועט

אחי התגייס בשישי בספטמבר
ישר אל תוך המלחמה בצפון
הוא שלח לי תמונה מהשלג
של ירח בורק על עץ לבנון

נדירים הרגעים בהם קם אמן/יוצר התורם לשינוי משמעותי של התחום בו הוא פועל והופך עצמו לרפרנס. בג'אז ובמוזיקה הפופולארית אפשר לציין למשל את ג'ון קולטריין, מיילס דייויס, החיפושיות, בוב דילן, טום וויטס, פינק פלויד ביצירה המוקדמת שלהם, ככאלה. אין מדובר בהכרח ביצירה של ז'אנר חדש, אלא גם ביכולת לסנתז ולהרכיב את הקיים בצורה אחרת, ולייצר מהפיכה.

אביב גדג' יצר משהו שלא נשמע עדיין במוזיקה הישראלית, או ברוק הישראלי.גדג' הוא משורר, מוזיקאי ומלחין בחסד. הוא חודר כיום לתודעה היותר כללית , לאחר שנים של יצירה, רצופת עליות ומורדות בהספק שלה, כמוביל ההרכב "אלג'יר", אשר אחראי לשני אלבומים מצוינים.

כשהוא נשען על בסיס של מוזיקת רוק ורוק מתקדם, מוטיבים של תפילה ופיוט, נגיעה מזרחית פה ושם, טקסטים נפלאים ומוזיקליות יוצאת דופן, ועם מטעני רגישות ואמוציה, יצר גדג' אלבום מגובש שזור רצף המנונים. התכנים הם של אהבה, געגוע, אובדן, ייאוש, שבריריות הקיום, ביקורת על כוחניות, חוסר מודעות, תעשיית שמחות  ועוד..

ייחודיות הטקסטים מזמינה התייחסות פרשנית ואסוציאטיבית, ו 'נחש בעשב' הוא מייצג בולט להזמנה שכזו. הפרשנות אינה צמודה דווקא כרונולגית למיקום האירועים בזמן ההיסטורי של המספר, גם אם ברור שמדובר בילדות/נערות.

האווירה הכללית בשיר- מדברית, פרובינציאלית, תחושה של מקום עזוב, כמעט נטוש. האיום, פנימי וחיצוני, קיים כל הזמן ברקע. הדמויות נעות בין פגיעות ושבריריות, לבין הפגנת כוח ושליטה המסתירים אותה. המוזיקה- בהתאם, מכילה מוטיבים של סרט אימה, או של צהריים קופחים במערבון. המספר נע בין עמדת מעורבות להתבוננות.

השיר מתחיל בהתייחסות לאח, ככל הנראה אח גדול לפי המובע כלפיו. האח נתפס כחזק וכ 'כל יכול' לכאורה. הוא אמיץ ונועז, אבל גם רחום- "תפס נחש בעשב.. שחרר אותו בשדות". אלא שבמקביל להתייחסות לכוחו, ואולי בצד ההערצה כלפיו, מונח גם פקפוק. "הוא יכול לתפוס את העצב, הוא יכול לרמות את השמש"- הוא כביכול שולט בעצב שלו, ואף מרמה את השמש. כלומר, לא מזיז את השמש, מרמה אותה. הוא מטעה, הוא לא מראה, פחות חשוף.

גם הנחש, החלש כאן כביכול, יכול להיות מסוכן, ערמומי מהיר ומכיש, אבל גם פגיע ונתון לחסד.

שאלת הכוח עוברת למישור הכללי יותר- "שום אדמה לא תחזיר אהבה". כלומר, מונחת אולי תפיסה כי מאבק על אדמה, נובע לעתים מחוסר אהבה. אבל הנאבק אינו יודע, כי כך לא יוחזר מה שנמנע ממנו. לצד זאת נרמז כאן, על מה שיובא שוב בהמשך- לעתים האדמה (אהבה?) מאכזבת. משקיעים בה, מעבדים אותה, מטפחים אותה, והיא נותרת צחיחה.  אלא שזו אולי משמעות סמויה, כיוון שהדגש החיצוני הוא על הכוח ועל ההכרה המייאשת כי "שוב אלימות הצדיקה את עצמה", ו"כוח נמשך לכוח, כוח נמשך לכוח". ההדגשה פעמיים כסוג של  קינה ותלונה. אי אפשר שלא להבין זאת גם ברמה הלאומית.

וחזרה למישור האישי- "הילדה שאהבתי נסעה אל העיר". נטשה לתקופה? נסעה סתם לביקור אחה"צ? מה קרה לה שם? טראומה? ספקולציות. גם אם האהבה אליה שייכת לעבר, הרי שדמותה אינה מבטיחה עוגן. היא לא מדברת 3 חדשים, היא חותכת את האצבע. גם היא כביכול חזקה, "לא מפחדת מכלום", ו- "היא לא תתייאש", אבל בעצם בהכרת המתבונן- "היא רק פרפר שנמשך אל האש". קטנה, מקסימה, פגיעה ונוטה להתפתות לצד מושך אבל הרסני.

"יושבים יחפים על הגג הלוהט, ואלול בועט". החום ממשיך להכות ללא רחם, גם באלול, אשר אמור לבשר את בוא הסתיו. למה אלול? קודם כל אולי מעצם הקיץ האינסופי. בנוסף, אלול הוא החודש האחרון בשנה, מסמל סיום. בקרב קהילות דתיות רבות זמן אלול הוא זמן חשבון הנפש, הכנה לימים הנוראים. האם הרמז הוא לכך..? לחיבוטי הנפש שאינם מרפים? לתחושת האשמה? אולי גם לטענה כלפי ממסד דתי המטעין את צאן מרעיתו בחרדות אינסופיות. ויותר מכל, רומז אולי אלול ל"אל" שמכזיב ו"בועט"..

המספר מתאר שוב את הנוף, ואת המצב הרגשי בו הוא חי- "לעץ הברזל אין ענפים, זה שטח אש עוד משנות השבעים". המלחמה היא מתמדת. הברזל/כוח לבדו אינו מצמיח ענפים חיים. אי אפשר להישען רק עליו. "אוטובוס אחד ביום, קיץ כל השנה". הטריטוריה היא של ריחוק ממרכז, ושוב, קיץ בלתי נגמר, אין מרחב, אין מפלט, נחמה או פורקן. החום המייגע והמלחמה המתמשכת הם שוב - גם הוויה לאומית. המצב המלחמתי הבלתי פוסק שחודר להוויה כאן, הוא זה שגם יסיים את השיר. 'קיץ כל השנה' יכול להיות מקביל ל 'מלחמה כל הזמן'.

בתוך כל זה, "הילדים מצביעים עלי וצוחקים". תחושה של חריגות וחוסר שייכות, ללא שפה משותפת. הברירה הנבחרת- להתכנס לתוך עולם פנימי. "אני מפנה להם עורף, ומדבר אל האבנים", ברירה המאפשרת הישרדות, אך משקפת גם את עצמת הבדידות.

מכאן, חזרה מודגשת למוטיב האכזבה – "נתתי את כל מה שהיה לי לתת, ואלול בועט". זוהי כמעט טענה איובית לאל(ול)- נתתי הכול, וזו התמורה.

באחת משתנה הנוף ומשתנה האקלים. האח מתגייס לצבא, אל המלחמה בצפון. הוא שולח תמונה מהשלג, של "ירח בורק על עץ לבנון". גם בבית אחרון זה נותר האח בתפקיד פעיל. הוא מתגייס, הוא שולח. הוא כביכול ממשיך לשלוט בגורלו. אלא שהרקע הפסטורלי ה"שוייצרי", המושלג והקסום, הוא של מלחמה, המסמלת את  השליטה המוגבלת.


יום חמישי, 28 במאי 2009

Trampled Rose

ורד שנרמס/ טום וויטס

הולך דרך ארוכה
כדי להביא את התרופה שלי
השמיים הם בסתיו האפור של ציפור השיר הבודדה

פסנתר נשמע מחלון
הלך מחר, הלך אתמול
מצאתי את זה ברחוב
בהתחלה לא ראיתי
שוכב לרגלי
ורד שנרמס

מעביר את הכובע בכנסיה
הוא לא מפסיק להסתובב

אף פעם אינך משלם רק פעם אחת
כדי לקבל עבודה גמורה

מה שעשיתי לעצמי
עשיתי לך
מה קרה לורד הנרמס?

ברחוב הבוצי
עם הזיקוקים והעלים

מעיוור עם כוס ממנו ביקשתי
אם יהיה מוכן לשיר 'נשיקות מתוקות מיין'

אני מכיר את הורד הזה
כמו שאני מכיר את שמי
עם זו שאהבתי
זה היה אותו דבר
ועכשיו אני מוצא את זה ברחוב
ורד שנרמס


(זהו תרגום חופשי, הערות או הבהרות לגבי דיוקו תתקבלנה בברכה)

איכותו של שיר ושל יוצר יכולה להשתקף בחלקה גם במדד הביצועים האחרים לו זוכה השיר. כך, קיימות גרסאות רבות לשירי לנון ומקרתני, ליאונרד כהן, בוב דילן כמובן. במדד זה הולך טום וויטס וכובש לו את מקומו ההיסטורי הראוי.
חלק מן הקסם אצל טום וויטס מצוי בהיותה של המלודיה "חבויה" במעטה הצליל הקרנבלי, הפסוקים הקצביים, והקול המרוסק השומר על טון כביכול אחיד. בכך מקבלת המלודיה כוח בהיותה נסתרת מעט לאוזן.
אותם לחנים קוראים ללא מעט מבצעים להוציא את המנגינה באופן יותר "נקי" החוצה. כך למשל, בביצוע של פול יאנג (שביקר כאן לאחרונה) ל- Soldier's Things מתוך Swordfishtrombons, וכך למשל לאחרונה בביצוע של אליסון קראוס ל- Trampled Rose (שמתוך – Real Gone ) באלבום המשותף והמוצלח שלה עם רוברט פלאנט.- Raising Sand .
חוט מקשר בין הדמויות המעורבות בביצוע השיר של קראוס לבין הפקות קודמות של אלביס קוסטלו (עליהן תובא כאן רשימה נפרדת) הינם המפיק טי בון ברנט, והגיטריסט והמוזיקאי מארק ריבו (Ribot). ריבו מרבה לנגן עם וויטס, ומנגן ב- Trampled Rose . הוא ניגן גם באלבום של קראוס ורוברט פלאנט, אשר הופק בידי ברנט. לא יהיה זה מפליא אם ריבו/ברנט עצמם, שניהם או אחד מהם, עומדים מאחורי ההצעה לקראוס, לבצע את השיר הנפלא הזה. התוצאה נהדרת וראויה, מצוין שהוקלטה, והיא עומדת בפני עצמה, אבל קיומה גם טוב ולו רק על-מנת להפנות אל המקור...

(אגב, ראוי לציין כי הקרדיט לשיריו של טום וויטס כיום נרשם כ- וויטס/ברנן, עבור קתלין ברנן, אשתו של וויטס. יש להניח שברנן שותפה לקונספט ולטקסטים, לא ברור איך נעשית החלוקה ובאיזו מידה.)

כאן קראוס, ולאחר מכן וויטס, בהופעה, בגירסא מיוחדת. אצל וויטס אפשר לשים לב להתנהלות של שלושה מקצבים ומלודיות המשתלבים- קצב הבנג'ו, קצב הביניים שבין הבתים בשירה שללא מילים, לה עושה כאן וויטס וריאציה שונה מזו שבהקלטה המקורית, והמלודיה העיקרית כמובן.